–אנחנו, כישות אנושית
ניחנו ביכולת להיות מודעים.
זו לא איכות שקיימת בשאר בעלי החיים עד כמה שאני מבינה
ותקנו אותי אם אני טועה.
יש לנו את היכולת המנטלית
להיות מודעים למה שאנו עושים, מדברים, מרגישים וחושבים,
ובעזרת המודעות נפתחת בפנינו האופציה לבחור,
לשנות ולשפר את איכות חיינו.
זו מתנה גדולה כי אחרת
היינו מונעים מאינסטינקטים בלבד,
כמו שאר בעלי החיים.
ככל שהמודעות עולה.
התגובתיות האוטומטיות יורדת
וכך אנו מפתחים את היכולת לקחת אחריות על חיינו
ולבחור להיטיב עם עצמנו ועם זולתנו.
אז נשאלת השאלה מהי באמת מודעות?
לא כולנו מתכוונים לאותו הדבר.
מודעות היא התבוננות, ידיעה.
מבט מסתקרן חוקר ובוחן.
חוויה יותר אובייקטיבית מאשר סובייקטיבית.
כמו מבט מלמעלה על מה שמתרחש.
מה שקורה בדרך כלל ברגע של 'מודעות' הוא
שהשיפוט מצטרף, כמו:
נכון לא נכון
טוב ולא טוב.
מבט שופט שמצדד או פוסל.
זה הרגע שהמודעות נעלמת,
עולה דעה סובייקטיבית ביחס למה שקורה,
המבט הניטרלי נעלם, נמשכים לכיוון מסוים
ואין לנו באמת את חופש הבחירה-
המתנה הגדולה שקיבלנו כבני אנוש נעלמה.
למה חשוב לי להדגיש את זה
כי אותו שיפוט מונע מאתנו לחוות באמת,
מונע מאתנו קשר טוב עם עצמנו ואם אחרים,
ומונע מאתנו תהליך של מודעות שמוביל באמת לשינוי וצמיחה.
ללא השיפוט,
וההפך,
עם קבלה,
משהו בתוכנו נפתח לחוויה כמו שהיא,
עולה קרבה אמיתית לעצמנו וזולתנו
ומתאפשרת דרך של שינוי שיכולה להיטיב אתנו.
אתן לכך דוגמה ממשית,
קל יותר לראות את זה ביחס למישהו חיצוני.
נביט בילד קטן שמתחיל ללכת
אנו יכולים להיות מודעים,
ערים לצעדים הראשונים שלו,
מתרגשים ואפילו לתמוך בו
וכשהוא נופל בודקים מה קורה אתו,
ואז הוא קם שוב באופן טבעי ומנסה.
זה רגע שאנו מודעים, חווים את התפתחותו
מרגישים קרובים אליו ויכולים לתמוך בו.
אבל …
אם מצטרף השיפוט,
מילים כמו
"למה אתה נופל?
מה קורה איתך?
לא ככה
תלך ככה …."
בטון מאוכזב וכועס.
סביר להניח שזה יעכב את התהליך הטבעי,
לקימה והתנסות מחודשת.
לא תהיה חוויה של קרבה בינינו
ואנו יוצאים בהרגשה לא טובה.
כך זה קורה ביחס לעצמנו.
לדוגמה פשוטה עם מודעות ברגע של אכילה.
אני יודעת שלא טוב לי לאכול בלילה,
זה לא עושה לי טוב בבטן
ואני רוצה להשתחרר מההרגל הזה.
כשעולה מודעת ברגעים שאני אוכלת
אני חווה את הרגע הזה במלואו,
מריחה…, טועמת …, נמצאת בחוויה כולה.
נעים ,טעים , וכיף לי.
אבל…
כשהשיפוט נדחף התמונה משתנה,
מלל פנימי
"אוי שוב אני אוכלת בלילה?
זה לא עושה לי טוב..
אני גרועה..
חסרת אופי…"
בטון רוטן של כעס ואכזבה.
מה שקורה זה שאני לא ממש חווה את הרגע
המענג שבאכילה. (בשבילי)
במקום הנאה, ההרגשה הכללית הפכה למעיקה.
מתווסף תסכול נפשי לכאב בבטן
וחוזרת לאכול עוד, כדי להירגע.
כך ההרגל לאכול בלילה רק מתעצם.
אין יכולת בחירה ופתח לשינוי.
אין קרבה ותמיכה בעצמי
ואין ממש חווית אכילה.
עוד דוגמה קטנה עם פעילות גופנית,
אם אני מודעת, לגוף ברגע של תרגול יוגה.
אני ערה ,למשל לנוקשות בשרירים מסוימים,
לרכות באחרים…ערה לכאב שיש לי במפרק…
אני פתוחה לנסות התאמות מגוונות למפרק שלי
כך שלא יכאב,
מוצאת אופציות שמיטיבות איתי
ומאפשרות לי לתרגל בנחת ושימחה.
וכשהשיפוט נדחף ל"מודעות"
מלל פנימי כמו-
"זה לא טוב,
אני גרועה,
אני לא עושה טוב/נכון
אני לא יודעת..
מה עשיתי לעצמך…
מתי זה יעבור…. אוף….
למה זה קורה לי .."
מלל של שיפוט פנימי
לא ממש פותח אותי לחופש בחירה
והטבה עם עצמי.
התרגול יוצא כואב ומעצבן
ובטח שלא אחזור לתרגל….
ואמרו לי שיוגה זה טוב לגוף.
עם כזה שיפוט
אין חוויה אמיתית, אין קירבה לעצמינו
וחופש הבחירה מתבטל.
הכל מתחיל עם השיפוט.
ההרגל האוטומטי לשפוט.
שיפוט הוא נפלא כשיודעים פנימה שאנו בשיפוט (כשישנה ידיעה)
אבל מה שקורה זה, שהוא מלווה אותנו באופן תמידי,
ולרוב בלי שנדע, אנו נסחפים אתו על אוטומט
כי הוא נותן לנו אשליה של כוח, צדק, ידע. מוסריות ועוד.
הוא מרחיק אותנו מחוויות והתנסויות חדשות
מונע מאיתנו הרגשה טובה כלפי עצמנו
מפריד אותנו מעצמנו והסביבה
ותוקע אותנו משינוי והתפתחות.
כך אנו חיים
חווים לרגע קט.. ומיד שופטים
אז יותר נכון –
כך אנו לא באמת חיים,
לא חווים
אלא משחזרים הרגלים.
ואומרים
ככה זה, ככה אני!
אז לא!
זה יכול להשתנות
השיפוט הזה גם הוא הרגל,
שאם נתבונן בו ללא המבט השופט
הוא יתמוסס.
זה הסוד.
כך נוכל לחוות באמת, להתקרב יותר לעצמנו ,
ולקבל מחדש את היכולת לבחור באמת
מה מיטיב אתנו ועם זולתנו.
זה הופך אותנו מאדם מאוכזב וכועס
לאדם שמח ושלו.
איך מתוודעים לשיפוט האוטומטי שלנו
איך מתבוננים בו ללא שיפוט
איך ממיסים אותו ונפתחים לחיים חדשים?
זה התרגול של מודעות (מיינדפולנס)
להתבונן ללא שיפוט בשיפוט – לדעת אותו – זה ההבדל.
זה מתחיל בצעד אחד
מקשיבים.
אם רציתם ללמוד איך עושים את זה
ישנה סדנת מבוא קצרה למיינדפולנס
אירועים קרובים:
